והנה מגיע הקטר הכחול הקטן, עולה על הגבעה. גבעה אדירה, אגב — אנשים רבים אומרים שזו הגבעה הכי גדולה שמישהו ראה אי פעם. והקטר? הקטר הולך להגיע לפסגה. תאמינו לי.

הבהרה. מנה מספר שבע — עוף קונג פאו עם אורז מטוגן — מייצגת ערך יוצא דופן בשנים-עשר תשעים ותשע. עכשיו, יש כאלה שיבחרו בלו מיין. וזו הזכות שלהם. אבל אני מאמין, עמוקות ובכנות, בעוף קונג פאו.

היא ישבה שם, דוממת לחלוטין, עיניה הענבריות נעוצות בכוס שעל קצה השולחן. היקום עצר את נשימתו. כף רגל אחת הושטה — לאט, במתכוון — ובוודאות השקטה של כוח הכבידה עצמו, הכוס התגלגלה לרצפה. היא אפילו לא מצמצה. היא אף פעם לא מצמצת.

כאן, במישורים המוארים בניאון של המשרד הפתוח, האנליסט הזוטר מתקרב למיקרוגל המשותף. הוא שומר על הפסטה הנותרת שלו בנחישות שקטה. יריבה מופיעה — קארן מהנהלת חשבונות — והמתח הופך מוחשי. רק אחד יכול לחמם בכל פעם.